למה הרכבת חוסמת את אתר רשות השידור?

תקציר הפרקים הקודמים: ברשת האלחוטית ברכבת ישראל יש חסימה שרירותית של אתרים ("רכבת ישראל חוסמת את דה מרקר", פברואר 2013). לאחר הפרסום הקודם פה בבלוג, בוטלה החסימה על אתר דה-מארקר.

הבוקר גיליתי שהרכבת חוסמת גם את אתר רשות השידור:

block_iba

לפי תנאי השימוש באתר הרכבת:

רכבת ישראל איננה סורקת ואיננה מגבילה גישה לתכנים הנמצאים זמינים ברשת האינטרנט.

פניתי לממונה על חוק חופש המידע ברכבת ישראל כדי לקבל את רשימת האתרים החסומים. אעדכן בהתפתחויות.

fof_act_request

 

https://twitter.com/adam_matan/status/423826202487308288

 

 

 

המשפט המיותר של אורי אורבך

באמת שלא רציתי לכתוב שוב על הבית היהודי (כבר האשימו אותי, יותר מפעם אחת, בניגוח לשמו), אבל אם אורי אורבך, ממתוני הבית,  לא מסוגל להתאפק אז גם אני מרשה לעצמי.

הסיפור בקצרה: איגוד שופטי הכדורגל בישראל אסר על שחקנים לעלות למגרשים עם כיפה. ההחלטה האומללה הגיעה מאיגוד הכדורגל העולמי, שאוסר באופן כללי (זהירות PDF) על לבישת כל פריט שאיננו חולצה, מכנסיים, גרביים או ציוד מגן:

fifa_allowed_clothing

fifa_forbidden_clothing

ההחלטה נאכפת כבר שנים. נבחרת הנשים של אירן שילמה בסילוק מהמשחקים האולימפיים בעטיו של החיג'אב, ואיתי שכטר הישראלי שילם בכרטיס צהוב לאחר שחבש כיפה על ראשו כדי לחגוג גול במשחק נגד זלצבורג. בתוך ישראל החוק לא נאכף (וטוב שכך).

הפרשה הזאת היא קייס החלומות של כל פוליטיקאי דתי. יש כאן אפלייה מטופשת במיוחד נגד שחקנים דתיים, שאף אחד לא מסוגל להצדיק. הנושא עסיסי ויעלה מהר לכותרות. יש אפשרות חלומית לתפוס פוזת מנהיגות על כל סיעות הבית ("אפילו במרצ מסכימים איתנו", נניח). יש אלף הזדמנויות לגימיקים ("מחר במשחק הליגה כל השחקנים שלנו יעלו עם כיפות"). לא צריך שום כשרון להפיק מהסיטואציה את המיטב – צריך רק לא לפשל.

רק לא לפשל.

אורי אורבך התראיין ל-ynet בנושא. המראיין המוכשר, יהונתן משעל, שאל אותו לעמדתו בנושא חבישת הכיפה רגעית לאות שמחה לאחר גול, כפי שעשו איתי שכטר וגיא דיין, וענה:

"אני מתנגד להוצאת כיפה מהגרב כאקט של שמחה, זה גורם לזילות של הדת. על מהלך כזה בהחלט הייתי אוסר."

רק לא לפשל, אמרנו?

ובתרגום חופשי: שילכו לכל השדים והרוחות המסורתיים, הרפורמיים והדתיים-לייט. אורבך יגן על מי שחובש כיפה כל הזמן, אבל יאסור (!) על הזדהות קצת שונה עם היהדות, כשהיא מתבטאת בחבישת כיפה בעת שמחה. המשפט הזה הוא הזדמנות פז שמקבלות סיעות השמאל לעקוף אותו ("אנחנו מגינים גם על המסורתיים", נניח). זו חבלה מיותרת במאמצים העילאיים של בנט לחבר אליו את הציבור הקונסרבטיבי-רפורמי. זה יעד לא ריאלי, כי לא סביר שמישהו באיגוד הכדורגל יאשר כיפה רק אם היא לא יורדת מראש במהלך המשחק. ובעיקר – זו לא אמירה שהנזק שלה מאוזן בתועלת כלשהי.

שהדי במרומים שאני לא מבין אך עיתונאי מנוסה כמו אורבך נופל לבור הזה. אפשר היה להתחמק מהשאלה באלף דרכים שונות או פשוט לענות שכיפה-אינסטנט היא זילות בעיניו, אבל הוא לא יאסור על יהודי לחבוש כיפה. ובעיקר, זה מתחבר לתחושות שהובילו לפוסט הקודם שלי: הבית היהודי הפכו למומחים בהתבטאויות קיצוניות, כמעט חרדיות, שמרחיקות מהן את הציבור המסורתי והליכודניקי. אם המגמה הזאת תמשך, הבית היהודי יחזור מהר מאוד להפוך למפלגת נישה של מתנחלים.

benett

למה, לכל הרוחות, בנט יורה לעצמו ברגל?

בחודשים האחרונים נפתלי בנט לא מפסיק לירות לעצמו ברגל. מי שהיה הכוכב העולה של הימין מפגין חובבנות פוליטית מוזרה. הוא בוחר מאבקים חסרי סיכוי, מפסיד בהם, ועל הדרך הופך מהיורש של לביבי ליורש של אריה אלדד. מצעד האיוולת בולט במיוחד למול המשחק הפוליטי החכם של האח לפיד. מה קורה כאן?

דוגמאות לא חסרות. נתחיל בנושא הקלת המס לזוגות החד מיניים. ח"כ עדי קול מ"יש עתיד" הגישה הצעת חוק להשוואת הטבות המס בין זוגות הומואים לסטרייטים (לסביות, מסתבר, כבר זוכות להטבות). הבית היהודי התנגד בטענה שההכרה בזוגות חד מיניים בחוק מפורש של הכנסת היא פריצה של הסטטוס קוו.

זו חובבנות פוליטית משתי סיבות. אחת, אין שום ספק שבאקלים הנוכחי החוק יעבור וההטבה תנתן. התמיכה בשיוויון לזוגות חד מיניים חוצה מפלגות ומגזרים – מדב חנין ועד משה פייגלין. בליכוד – מפלגה מסורתית, מזרחית וימנית, ציבורים שמעולם לא היו מזוהים עם הקהילה – יש תא גאה פעיל. מוסדות הליכוד הצביעו פה אחד נגד אפליית חד מיניים. יש בכנסת ח"כ גאה אחד מחוץ לארון, ולפי השמועה עוד אחד או שניים בדרך החוצה. ראש הממשלה נואם בכנסים של הקהילה הגאה. אי אפשר לפתוח טלויזיה בשעות השיא בלי לראות לפחות להט"ב אחד על המסך. רבנים מרכזיים קוראים להומואים לצאת מהארון, ויש כבר יותר מארגון דתי גאה אחד. לא פחות חשוב – הנושא הפך לדגל מרכזי של "יש עתיד". אין סיכוי שהם יוותרו עליו בשביל הקיצוניים שבמחנה הימין. בסוף בנט אוכל את הדגים ומגורש מהעיר: החוק עובר.

הסיבה השניה היא שאין שום רווח במאבק נגד נקודת מס להומואים, שמסתבר שכבר ניתנת ממילא. בנט לא מרוויח שום נקודה משמעותית במחנה הימין. אין במחנה הזה שום תת-ציבור שמצביע בנט והנושא בוער בדמו. בציבור הכללי – גוש הליכוד-קדימה-יש עתיד-ישראל ביתנו- בנט מפסיד את כל מי שחשב אי פעם להצביע לסטארטאפיסט החמוד עם הכיפה הקטנטנה.

אם עניין הזוגות החד-מיניים אפשר לפטור כזוטא שהתנפחה, נושא משטרת הכשרות של אלי בן דהן הוא שילוב מרהיב של גול עצמי ויריה בראש. למי שפספס את הסיפור, סגן השר לשירותי דת אלי דהן רוצה להלחם בתופעת ה"כשר-בלי-תעודה" שפורחת בירושלים. דתיים ומסורתיים שנמאס להם מההחמרות הביזאריות ומהשחיתות של משגיחי הרבנות מצהירים על כשרות בפיקוח עצמי. בתגובה, יזם בן דהן הצעת חוק לפיה משגיחי הכשרות של הרבנות ילבשו מדים ויקבלו סמכויות המקבילות, בערך, לשוטר (כולל עיכוב חשודים, החרמת רכוש וכניסה למבנים פרטיים). חשבון פוליטי קצר: א. פעילות הרבנות עצמה נמצאת בשטח האפור של החוק, ב. רוב הכשרויות הפיראטיות הן עסק חרדי שמגלגל מאות מיליונים ואלפי משרות, ג. אין אף שותף קואליציוני שחולם על הקמת משטרת דת בישראל. שורה תחתונה – משטרת כשרות בישראל ריאלית כמו משטרת טבעונות בארגנטינה.

אז מה היה לנו כאן? מאבק שאין אפשרות לנצח בו, ומשניא את בנט לא רק על הציבור החילוני אלא גם על חלק ניכר מהציבור הסרוג. אוכל את הדגים ומגורש מהעיר, כבר אמרנו?

אפשר להמשיך עוד: איילת שקד מגדפת את מזכיר המדינה האמריקאי. באופן מפתיע מאין כמותו, המכתב הנרגש של הח"כית הצעירה לא ביטל את תוכנית השלום האמריקאית. את המחיר הציבורי, מצד שני, הבית היהודי שילם – הציבור הישראלי מאוד לא אוהב שמסכנים לו את היחסים עם ארה"ב. דגים ועיר. מה עוד? בנט נגרר אחרי הקיצונים שברבנים, מתנגד לחוק שטרן לפיו גם נשים יוכלו להשתתף בבחירת הרבנים הראשיים. הסוף ידוע – הנשים נכנסו (ודווקא דרך הבית היהודי). דגים ועיר. אורי אריאל מקדם תוכנית חסרת סיכוי לחבר את מעלה אדומים לירושלים, כדי להביך את נתניהו ברגע קריטי מול האמריקאים. התוכנית מבוטלת על ידי נתניהו אך הנזק הבינלאומי והפנימי כבר נגרם. דגים ועיר.

בתקופה שבה ראש הממשלה מקדם את תכנית שתי המדינות, בנט מבזבז את כל התחמושת הציבורית שלו על מאבקים חסרי סיכוי שהופכים את הבית היהודי מאלטרנטיבה שלטונית לש"ס ב'. אם הוא ימשיך בדרך הזאת, הנזק שהימין ספג מהפיצול ב-1992 שהביא את השלטון לרבין ואבדן שני המדטים ב2013 יחוויר מול הנזק שהוא יספוג בגלל הדון קישוטיות של הבית היהודי. הוא יגיע למאבק מול החזרת השטחים כשהוא מותש, מוקצה וקיצוני, ועם מעט מאוד אהדה מהציבור הכללי. רק אם ילמד מהאח משמעת סיעתית מהי ומהמורה לשעבר איך שולטים במוסדות מפלגה הוא יצליח, אולי, לחלץ את הבית היהודי מהבור שחפרה במו פיה.

אור יקרות

אור יקרות הוא שם קוד למערכת ישראלית שמטרתה הייתה לפגוע בניסיון כוחות הצבא המצרי לצלוח את תעלת סואץ, על ידי יצירת חומת אש ועשן סמיך מעל התעלה. הפרויקט פותח במהלך מלחמת ההתשה, במקביל להתבצרות בקו בר לב, אולם לא הופעל במהלך הצליחה המצרית בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים. התוכנית כנראה נועדה לספק תחושת ביטחון ללוחמי המעוזים ולהרתיע את המצרים, שכן היא נבנתה בשל עלותה הגבוהה רק ליד שני מעוזים ("מצמד" ו"חזיון"), כאשר כל מערכת מכסה כ-100 מטרים, בעוד שכל מרחב הגבול (160 ק"מ) נותר פנוי לצליחה. וגם בשני המעוזים הללו היא לא הופעלה, אם בשל סתימתה על ידי כוחות קומנדו מצרים ואם בשל תקלות טכניות. בכל מקרה תועלתה הייתה אפסית לנוכח ממדי הצליחה.‏

מתוך דו"ח בייניש לחקר מלחמת לבנון השלישית, 2016:

"בעקבות הקיצוץ הקל בתקציב הבטחון ב-2013, ביטל הצבא את כל אימוני המילואים, אך המשיך להצטייד בצי אדיר של צוללות, לאמן מאות אנשי סייבר, ולהתחייב לעסקאות ענק של מטוסים בהמראה אנכית.

גורלם של האמצעים הללו היו כגורל מערכת "אור יקרות" במלחמת יום הכיפורים. הם היו הצעצוע החביב על הפיקוד הגבוה בצה"ל, שטיפח אמונה מיסטית ביכולתו להכריע את המלחמה. כמו אז גם היום, ברגע האמת התכתשו על הקרקע יחידות של חי"ר ושריון, הנדסה וארטילריה, והשפעתם של צעצועי המלחמה היקרים היתה זניחה.

בתוך צבא היבשה הסדיר, הקצה הפיקוד העליון את מירב ומיטב המשאבים – הן האנושיים והן הכלכליים – בבניית עשרות יחידות מיוחדות וסיירות ייעודיות, לתפקידים שונים ומשונים. על מנת לסבר את האוזן, נציין כי בקיץ 2015 עלה מספר החיילים המשרתים ב"סיירת" כלשהי על מספר החיילים במשרתים ביחידה סדירה רגילה. מעטה הסודיות שאפף את היחידות הללו הסתיר מאחוריו חוסר סדר וחוסר משמעת, ייעוד מבצעי לא ברור, וחוסר הלימה מוחלט בן אימון היחידות לבין תוכניות המלחמה של הפיקוד העליון עצמו. תועלתן של היחידות הללו היתה זניחה בשגרה, ובמלחמת לבנון השלישית – כמו בכל המלחמות שקדמו לה – הן שימשו כיחידות חי"ר רגילות.

גם לאחר חודשים של חקירה, מערכת השיקולים שהנחתה את הפיקוד העליון אינה מובנת לי. האם הפיקוד סבר שאלפי אנשי הסייבר יעצרו את מטח הטילים מלבנון? האם תוכנן תפקיד לצוללת השישית – שבסכום קנייתה ניתן היה לאמן את כל מערך המילואים במשך שנה תמימה – במלחמה העתידית עם סוריה? מה הועיד אגף התכנון בצה"ל לעשרות היחידות המיוחדות של צבא היבשה, אלופות ההסוואה, ההתגנבות והזחילה, בעת מלחמה כוללת עם סוריה ולבנון?

לולא הזהירות בכבודם של מפקדי צה"ל, הייתי קובעת כי ביטול כל אימוני יחידות המילואים היה תרגיל ציני ביחסי ציבור שבוצע על חשבון דמם וחלבם של אנשי המילואים, אשר מאות מהם היו יכולים לחיות עמנו היום אם היו זוכים לרמות סבירות של אימון וציוד.

לסיכום החלק הגלוי של הדו"ח, אצטט את שירו של אברהם שלונסקי, נדר:

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם."

 

שבירת שביתת נמל על ידי הצבא: 1951, 2013

מאי 2013. הממשלה מתכננת להפעיל את הנמלים באמצעות הצבא במקרה של שביתה:

Screen Shot 2013-05-19 at 12.24.18 PM

הארץ, 19.5.2013

נובמבר 1951. הממשלה מתכננת להפעיל את הנמלים באמצעות הצבא במקרה של שביתה

Screen Shot 2013-05-19 at 12.17.06 PM

"דבר", 29.11.1951

 

נמרוד אשל, מראשי השביתה

שביתת הימאים של 1951 מעניינת מאוד, וכדאי להקדיש כמה דקות לקריאת הערך הקצר בויקיפדיה. יש הרבה נקודות דמיון ולא מעט נקודות שוני, אבל המסקנה העיקרית היא שהשימוש בצבא לצורך שבירת שביתה הוא הרסני. הוא מערער את הלגיטימיות של הצבא, הוא נותן לשובתים הזדמנות מצויינת להיות קדושים מעונים ומעניק לכוחות קיצוניים דריסת רגל בנמל.

כחבר מפלגת העבודה וכתומך בעבודה מאורגנת, אני חושב שצריך לשבור את חגיגת השחיתות בנמל אשדוד כמה שיותר מהר. צריך לצמצם את החזירות במשכורות, לבטל את ההטבות השערורייתיות ובעיקר לחקור את השחיתות העבריינית. המאפייה ששולטת בנמל עושה שם רע לעובדים המאורגנים בישראל שנאבקים על תנאים בסייסיים ופרנסה הגונה. אבל את חגיגת העבריינות אפשר וצריך לעשות במסגרת החוק, המשטרה ובתי המשפט.

גמרת או סיימת?

איך משתמשים בשורש ג.מ.ר.?

עולים חדשים וילדים תמימים במיוחד לא מכירים את הפירוש המיני של הביטוי. כך נהגים ומשפטים כמו "אני אף פעם לא גומרת בזמן" (דמיינו מבטא אמריקאי) שגוררים צחוק פרוע, או משפט דומה מילד קטן שגורר מבטי מבוכה מהמבוגרים מסביב. יש אנשים שנמנעים לחלוטין מהשורש הזה, ומשתמשים בשורש ס.י.מ. בלבד. לפעמים המילה "סיימתי" מודגשת קלות, כדי שהשומע יבין שהדובר הוא אדם מתורבת ונימוסי במיוחד שאינו משתמש במילות ביבים. אותי זה מצחיק לא פחות מהאמריקאית בדוגמא הקודמת.

בקצה השני יש אנשים – בדרך כללי יודעי ספר וחובבי לשון – שמשתמשים בשורש ג.מ.ר. על כל הטיותיו בצורה מתריסה. הם דואגים לספר לשומעים שהשורש הוא שורש כשר ותמים לחלוטין, ורק הדור האחרון הטעין אותו במשמעות מינית זולה. בעיניהם השימוש המופרז ב"סיימתי" מגוחך ופֲרֵחִי. הטכניקה האישית שלי, אגב,  היא שימוש חופשי בג.מ.ר. – עם מודעות למשפטים שבהם יכול להווצר כפלשון מביך. במקרים כאלה אני משתמש בס.י.מ, וסוגר עניין. בכל מקרה, הייתי בטוח לגמרי שהמובן המיני של ג.מ.ר הוא מודרני לחלוטין.

***

הושע, פרק א':

ב תְּחִלַּת דִּבֶּר-יְהוָה בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהוָה. ג וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד-לוֹ בֵּן.

פירוש רש"י:

"את גומר" – רבותינו אמרו כך שמה על שם זנותה שהכל גומרין בה ודשין בה כדבלה

הופתעתי מאוד לגלות היום (ב-ynet, מכל המקומות) שהמובן המיני הוא בן אלף שנים לפחות. ספר הושע נפתח בפסוק מבריק, יצירת מופת ספרותית של ממש, בה מורה האל על נביאו הוֹשֵׁעַ לקחת את הזונה גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם לאשה. הציווי המפתיע בנוי על כמה הקבלות. הושע הוא בן דמותו של האל, והארץ – בעצמה מטונימיה לעם ישראל – היא גומר הזונה. אני ממליץ לכם לקרוא את הפרק הקצר ולהתרשם מהשמות היצירתיים של הילדים שנולדים מהזיווג הזה.

נביט בפירוש רש"י לפרק. "את גומר" – רבותינו אמרו כך שמה על שם זנותה שהכל גומרין בה ודשין בה כדבלה. שיר השירים מהלל את הגוף הנשי בעזרת דימויים מעולם החי והצומח. כל הדימויים הם של פירות צעירים, ולעולם לא של פירושת יבשים (השווו "קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת" , שיה"ש ז'). הדבליים – שדיים? – הם דימוי ברור לגוף נשי מיובש, מצומק ונוקשה. שהכל גומרין בה: כאן ההפתעה האמיתית. עוד בתנ"ך – או לפחות אצל רש"י – יש לשורש ג.מ.ר. משמעות מינית!

אז בפעם הבאה שעושים לכם פרצוף כשאתם אומרים "סיימתי", ורוטנים על הדור הצעיר שמקלקל את המילים התמימות של פעם – ספרו להם על הושע ורשי ותגמרו תסיימו עניין.

מכל מלמדי

  • נועם ציין את GOMER, ר"ת של "Get Out of My Emergency Room", סלנג רפואי לשכיב מרע שחייו מוארכים לשווא.
  • "ירדנה" ציינה את "וְאִידָךְ – זִיל גְמוֹר" הארמי, מהסיפור הידוע על הלל הזקן. גמר בארמית - למד.

מעתה אמרו – "גמרתי טוב-טוב לקראת המבחן, אז באתי רגוע", "יוסי אושפז בבית החולים, הוא GOMER והאחיות לא מחליפות לו סדינים!", ועל הים לקו חמישים ומאתיים מכות.

ביטול מילואים, 20 שעות לפני ההתייצבות

טנק מרכבה (ויקיפדיה)

את הפוסט הבא אני מבקש מכם לשתף ברשתות החברתיות שלכם, על הקיר של חבר הכנסת שלכם, או לעניין עיתונאי שאתם מכירים.

שמי אדם מתן, ואני סמ"פ בגדוד שריון במילואים. הפלוגה שלי נקראה לתרגיל של יומיים בצפון. היום, פחות מ-24 שעות לפני התרגיל, קיבלנו הודעה טלפונית על ביטולו. המ"פ ואני התקשרנו להודיע לחיילים שהם לא צריכים לבוא.

לרובם, כצפוי, אלה היו חדשות טובות. אבל לחלק אלה היו חדשות רעות מאוד. מי שעובד במשמרות סידר יומיים ללא שיבוץ, והיה אמור לקבל במקומם את דמי המילואים מהביטוח הלאומי. חייל כזה נתקע בלי החזר מילואים ובלי שיבוץ בעבודה. זו פגיעה כלכלית של יומיים עבודה, בערך 10% משכורת חודשית.

יש לנו חיילים סטודנטים שיש להם מבחן או הגשת עבודה השבוע. כשיש להם אישור מילואים, הם זכאים לדחיה או למועד חוזר. עכשיו האוניברסיטה שלהם לא צריכה להתחשב בהם, כי הם לא ביצעו מילואים בפועל, והציון שלהם נפגע בגלל האיחור, שנגרם לגמרי לא באשמתם.

זה לא הגיוני ולא סביר שהצבא יכול לבטל זימון למילואים 20 שעות לפני מועד ההתייצבות. אם מבטלים תרגיל בהתראה קצרה כל כך, צריך להעניק לכל אנשי המילואים את אישור המילואים ואת התגמול הראוי.

אני אנסה לעלות מחר לכל כלי התקשורת כדי להציף את העניין. בינתיים, אשמח אם תשתפו. אם אתם אנשי מילואים ונפגעתם מביטול המילואים בהתראה הקצרה, אנא פנו אלי בהודעה פרטית ואנסה להעלות את הסיפור שלכם.

קישורים:

כבשים, תתביישו: אלימות ברכבת, הנוסעים מתעלמים

היום ברכבת (אשקלון-ת"א, 8:30 בבוקר) הגיעו שני בחורים צעירים (20 בערך) לאדם בן 40 שישב במקומו וקרא עיתון. הם האשימו אותו בכך שגנב את המשקפיים שלהם, בגלל שהוא יצא מהשירותים אחריהם ואחד מהם שכח בשירותים את משקפיו.
האיש אמר להם בנימוס שאין לו שום משקפיים. שני הבריונים עברו לצעקות, איומים ודחיפות. קרון שלם יושב, שומע ולא מתערב, כולל כמה חיילים במדים.
ישבתי שלושה ארבעה מושבים משם. קראתי בקול לבחורים להרגע – "חבר'ה, תרגיעו, בלי אלימות בבקשה". הם התעלמו. קראתי שוב – "אני מביא מאבטח". הפעם הם עצרו והיססו. קמתי, צעקתי "אבטחה!", הלכתי לקצה הקרון, פתחתי את הדלת וצעקתי גם לקרון השני. זה הספיק – כשהסתובבתי וחזרתי הם כבר עזבו את האיש, וקראו לעברי "מה, מה נלחצת, תרגע".

הטענה הראשונה שלי היא לחיילים (הלא קרביים, אגב). אתם על מדים, לכל הרוחות. יש לכם חובה להתערב במקרים כאלה. אם ישבתם ושתקתם, אתם פחדנים ארורים. אם הייתי המפקד שלכם הייתם עפים לכלא לחודש, פלוס שבועיים על זה שישבתם בגופיה והחולצה שלכם היתה זרוקה על התיק.

אני מתערב אתכם שהנוסעים התקשרו אחר כך לחברים שלהם וסיפרו בזעזוע על האלימות ברכבת. סליחה, לא מקבל. גם אתם לא נקיים. לכל מי שהיה בקרון יש חובה, מוסרית וחוקית, להתערב במקרה של אלימות שמתרחשת מולם. לא חייבים ללכת מכות, מספיק להתקשר בהפגנתיות למשטרה, לצעוק "אבטחה!", או אפילו לעצור את הרכבת באמצעות מעצור החירום. הכל, רק לא לשבת ולהתעלם. אפשר לקטר מליון פעם על החברה האלימה שאנחנו חיים, אבל אף פעם לא יהיה שוטר בכל קרון ובכל קרן רחוב. התגובה המיידית הראשונה היא תגובה אזרחית, והיא חייבת לגלות אפס סובלנות לאלימות.

בריונים הם אוויר נפוח. הם ניזונים משתיקה. הם משגשגים מול קרון של כבשים שבוהות בפלאפון בזמן שהם מאיימים על נוסע. מספיק בן אדם אחד כדי להוציא מהם את כל האוויר. ואם היו חמישה שישה אנשים שקמים מיד לעזרת המותקף, הבעיה היתה נעצרת הרבה לפני שלב הדחיפות הפיזיות.

אנחנו מצפים מעובדים במקום העבודה להתלונן על הטרדה מינית שקורית לנגד עיניהם, גם אם לא נפגעו ממנה. אנחנו דורשים – בחוק! – מכל מי שרואה מקרה אלימות להתערב, גם אם בדרך של הזעקת משטרה. אבל משום מה, כל מי ששמע את הסיפור גילה סימפטיה למי שישב ושתק, ואמר שהוא גם היה מגיב ככה.

מצטער, לא מקבל. ככה לא נצליח למגר את הבריונות לסוגיה מהחברה הישראלית. מישהו שומע מוזיקה ברעש, מאיים, דוחף? להעיר. לא הולך? להביא מאבטח. לא הולך? להתקשר למשטרה, לעצור את האוטובוס או הרכבת. לא לוותר ולא להכנע.  מי שבוחר להשתבלל לתוך הסלולארי אשם בהתבהמות שלנו לא פחות מהתוקפן עצמו.

אברי גלעד והבדואים

 

Screen Shot 2013-04-26 at 3.37.48 PM

אח, איך אני אוהב תל אביבים שמגיעים פעם פעמיים אחת לנגב (ימנים, שמאלנים – לא משנה). הם יוצאים לסיור עם עמותה: הימנים באוטובוס (ממוגן?) של "רגבים", השמאלנים באוטובוס של האגודה לזכויות האזרח.

נוסעי האוטובוס הראשון בטוחים שהבדואים הם שלוחה של איראן שבאה לכבוש את הנגב (בסיוע של נשים עזתיות מיובאות, כמובן). הם יספרו לכם בהתרגשות שיש אזורים בנגב שיהודים לא יכולים ללכת בהם. נוסעי האוטובוס השני משוכנעים – באותה מידה של בטחון – שישראל היא מדינה קולונאיליסטית איומה, שגזלה את אדמות הדואים והגלתה אותם למושבות פחונים ללא שירותים בסיסיים, ויספרו לכם בהתרגשות ש"במדינת ישראל חיים אזרחים כמו בימי הביניים". לשניהם יהיה את אותו הברק בעיניים, הברק של מי שגילו פתאום את האור והתשובות הנכונות.

אברי גלעד פרסם בפייסבוק שלו סטטוס פומפוזי בדיוק מהסוג הזה. במקרה, הוא נסע עם עמותת ימין: לפי רמת הכתיבה ועומק הטיעונים, אני בטוח שאם הוא היה מתבלבל באוטובוסים ועולה על האוטובוס של השמאל, היינו מקבלים סטטוס נרגש באותה מידה עם "ילדים שגדלים בביוב" ו"ישראל מפקירה את אזרחיה".

סוגיית הבדואים בנגב היא סוגיה מורכבת. יש בה עבריינות בדואית ותביעות חצופות על קרקעות, ויש מדינה שלא מספקת לאזרחיה שרותים בסיסיים. יש התשתלטות בדואית על קרקעות, ויש מדינה שלא מקצה אותן. יש התרחבות לא מבוקרת של ישובים בדואים, ויש חוות בודדים יהודיות שמקבלות שטחים שבדואי יכול רק לחלום עליהם. יש עבריינות בדואית, ויש משטרה שלא מגיעה למנוע אותה. יש גם עיתונאים, כמו קלמן ליבסקינד המצויין, שאשכרה עושים תחקיר, בודקים עובדות ומבקשים תגובות לפני שהם כותבים משהו.

פעם הבאה שאתם רואים סטטוס רדוד מהסוג הזה (שוב, לא חשוב אם ימין או שמאל) – תחשבו טוב לפני שאתם מפיצים. תחשבו איזה סוג של שיח אנחנו מעודדים פה. האם אנחנו רוצים שיח מעמיק, שמברר עובדות, שמודע גם לצד השני? או שאנחנו רוצים שיח מתלהם, רדוד ושטחי? האם בני בגין, ששוקד על הסדרת התיישבות הבדואים כבר כמה שנים, אכן ראוי לדברי הבלע "אשכנזי מדי למרחב שמדרום לקרית גת", למשל?

שבת שלום מהנגב.

עזרו למצוא מקור היסטורי: הקלטות שידורי הרדיו ממלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים התפרסמו בארץ אלבומי ניצחון. באלבומים היו סיפורי קרבות, תיאורי גבורה, מפות של מהלכים צבאיים, דברי הלל למפקדים וימנים אישיים של לוחמים. האלבומים הפכו מאז לסמל ליהירות, לשכרון נצחון ולזלזול באוייב. הקריאה בהם בימינו היא חוויה מביכה. אבל בזמנו, האלבומים היו ביטוי אמיתי לאנחת הרווחה הקולרטיבית של עם שעבר – ביום או יומיים – מאסקופה נדרסת לשליט החדש של המזרח התיכון . כך או כך, האלבומים הללו הם תיעוד היסטורי חשוב – ומרתק – של התקופה.

אחד מהאלבומים המעניינים ביותר בז'אנר היה  תקליט דווקא. בתקליט הוקלטו קטעים נבחרים משידורי גלי צה"ל וקול ישראל בזמן המלחמה. לפני כשנה קיבלתי מייל שרשרת ובו קובץ MP3 עם הקלטת החלק הראשון של התקליט. העברתי את הקטע לפורמט וידאו והעליתי אותו ליוטיוב, והוא זכה למספר נאה של צפיות:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=rQzWyOd-D9c[/youtube]

לאחרונה פנו אלי כמה אנשים – סטודנטים וחובבי היסטוריה – וביקשו שאעלה את חלקו השני של התקליט ליוטיוב. למייל שנשלח אלי צורף רק החלק הראשון, ולא הצלחתי לאתר את השולח המקורי.

האם מישהו מששת קוראי יכול להשיג את הקובץ? אם כן, אשמח להעלות אותו ליוטיוב למען חובבי ההיסטוריה והחוקרים, ולזכות אותו בקרדיט ותהילת עולם בבלוג.

 

הצנחנים בכותל. כן, גם "הר הבית בידינו" בתקליט

הצנחנים בכותל. כן, גם "הר הבית בידינו" בתקליט